כאן ושם: גילוי קסם הדרך

מילים ותמונות מאת בנט פיגרואה

לאחר שסיימתי את הלימודים בקולג’ ללא עבודה ולא מרוצה, יצאתי למסע לרכוב על האופניים שלי מוויטפיש, מונטנה, לסיאטל, וושינגטון, ואז לאורך החוף לסן פרנסיסקו, קליפורניה. בלי שום מסלול או ציר זמן שנקבעו באבן, כל מה שרציתי לעשות זה לדווש למקומות שלא ראיתי קודם. המטרה שלי הייתה לראות דברים מקרוב ובקצב שלי ולא מחלון מכונית.

כשגרתי במיניאפוליס, הייתי בליבה של מהפכה שעוררה רצח ג’ורג’ פלויד. הייתי מתוסכל ממצב העולם סביבי; כולם היו. רעיון עלה יום אחד, ושאלתי את עצמי: מה אם רק ארכב על האופניים שלי לזמן מה? ולא רק בטיול יום אלא לפרק זמן בלתי מוגבל. תמיד רציתי לראות את צפון מערב האוקיינוס ​​השקט, במיוחד באופניים, וחשבתי שזו יכולה להיות ההזדמנות שלי. בידיעה שכנראה שלעולם לא תהיה לי הזדמנות לדווש שוב ברחבי הארץ במשך כמה חודשים, חלמתי על תוכנית.

בזמנו, לא היה לי הרבה ניסיון באריזת אופניים מלבד הלינה מדי פעם. במבט לאחור על כמות הציוד שהבאתי גורם לי להתכווץ מעט. רציתי שיהיה לי אסדה מוכנה לכל דבר עם כל הציוד שהייתי צריך בשטח האחורי. ארזתי פאנל סולארי ענק, סיר מוקה, כמה בגדים להחלפה ועוד חבורה של זבל אחר ששלחתי הביתה. קניתי קרון בוב יאק ב-Craigslist והידקתי מתלה למזלג שלי. מכיוון שהקרוואן לא יתאים לגלגלי ה-29 פלוס ב-Surly Krampus שלי, הגעתי לחבר משפחה שריתך הרחבה על עול הקרוואן. הייתי עמוס מדי ולהוט מדי.

עשיתי הרבה טעויות בהתחלה, כמו לארוז יותר מדי, אין לי מסלול מוצק ללכת ולחשוב שאני יכול לעשות הכל לבד. הדברים האלה לימדו אותי שזה בסדר שלא תמיד יש את התוכנית המושלמת. למדתי הרבה על איך לקחת דברים כמו שהם באים וגם מתי להיות אסטרטגי.

עם האופניים שלי וכל הציוד שלי ארוז, אני ומשפחתי יצאנו לטיול כביש לוויטפיש. שם, נפגשתי עם חבר, ובילינו כמה ימים ברכיבה באזור, ובדקנו הכל לפני שהרכיבה הגדולה התחילה ברצינות. רציתי לראות איך הקרוואן יתפקד בכבישי שירות יער ובסינגל (הוא הצליח בצורה מפתיעה). בסופו של דבר, נפרדנו, והייתי לבד. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שאני עמוס בהכל, ויכולתי להרגיש את המשקל בכל מהלך דוושה. הכל הרגיש איטי מכיוון שלא הייתי רגיל למשוך כל כך הרבה ציוד מאחורי. הייתי תמימה ולא עשיתי בדיקה טובה כשהכל עמוס על האופניים. בלי קשר, התקדמתי לאט כשדלקת גידים נבנתה בברך שלי וחרדה התעוררה במעיים.

הימים הראשונים האלה לבד היו אולי הקשים בטיול, הן נפשית והן פיזית. הידיעה שהיו לפניי מאות קילומטרים הייתה מרתיעה.

זה היה אמצע ספטמבר ויבש. שריפות בר השתוללו יותר מערבית ממני, ומילאו תפקיד משמעותי במצבי הנפשי המצטמצם. השמים היו מעורפלים, והאוויר הדיף ריח עשן, מה שהפך את המחשבה להיקלע בשריפה לקשה להתעלם ממנה. ניסיתי גם לחבר מסלול תוך כדי שמירה על דרכי עפר, אם כי זה התגלה כקשה. נאלצתי לרכוב על כמה קטעי כביש שלא היו להם כמעט כתף והיו נסחרו בכבדות על ידי משאיות עצים. כשכל משאית חלפה, זה הרגיש כמו גוליית משתוללת שנדחקת בדוחק. המוטיבציה שלי להמשיך לדווש פחתה עוד ועוד מכיוון שחששתי לביטחוני.

כשהגעתי לליבי, מונטנה, עצרתי לנוח ולהרהר. הייתי עייף, לבד, חרד, וכבר הרגשתי כישלון. עבר פחות משבוע, וכבר התחרטתי על הכל. עצרתי בבית קפה קטן בידיעה שקפה יעזור לי לחשוב. התיישבתי בחוץ עם אספרסו וניסיתי לחבר את הצעד הבא שלי.

אחרי כמה שעות ראיתי מישהו מתגלגל ברחוב על מתקן סיור עמוס במלואו. הוא ראה את האופניים שלי ועצר לשוחח. זה היה כשפגשתי את דאג, מדריך טיפוס לשעבר בשנות ה-50 לחייו, שנסע על אופניים בחודשים האחרונים, עשה לולאה ענקית ברחבי המערב האמריקאי. הוא היה שזוף והיה לו גישה מחוספסת. שוחחנו בקצרה על מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים וחלק מהציוד שלנו. זה פשוט הרגיש טוב לדבר עם מישהו. מסתבר שהוא נסע לסיאטל כדי לראות את אחיו. ציינתי בפניו שאני לא מרגישה מצוין לגבי התקדמות, והוא שכנע אותי לחזור על האוכף. בסופו של דבר נסענו יחד מחוץ לעיר באותו ערב.

זו הייתה ההתחלה של המסע הבלתי צפוי שלנו בן חודש יחד והטעימה הראשונה שלי לגבי כמה מהר דברים יכולים להשתנות לטובה בדרכים. זה משהו שאני אוהב לקרוא לו קסם כביש (או שביל).: רגעים מטורפים שמפתיעים אותך בזמן נסיעה.

מהר קדימה כמה שבועות, ודאג ואני נלחמנו ברוחות במזרח וושינגטון. נהנינו מהערבות הזהובות האינסופיות ומהנופים המתגלגלים למרות שהאטנו משבים קבועים. כל יום הציע משהו חדש ומרגש. סוף סוף התחלתי להרגיש קצב טוב ברגליים. ככל שחלפו הימים והקילומטרים, הספקות העצמיים והחרדה שחשתי קודם לכן החלו להתפוגג.

זה הרגיש טוב שיש מישהו כמו דאג לחלוק איתו את ההרפתקה. הוא היה תרמילאי/תורן אופניים ותיק והיה לו ניסיון רב בדרכים. עבור בחור מבוגר, הוא יכול גם להוריד את המיילים. בסופו של דבר, הגענו לסיאטל ונאלצנו להיפרד. עברנו הרבה במהלך החודש שרכבנו יחד: ישנו בתעלות, חצינו גשר כביש מהיר מעל ערוץ נהר קולומביה, טיפסנו בדרכי יער תלולות ומדי פעם מחנאות חמקניות.

כשהמשכתי לבדי לרכוב על חצי האי האולימפי, הרגשתי מחודשת. כשהתקדם, מצאתי שוב אמון בעצמי. למרות שהיו רגעים שהרגשתי לבד, חשבתי בחזרה על כל האנשים שתמכו בי לאורך הדרך. לעתים קרובות הייתי חושב על דאג ועל כל הדברים שהוא לימד אותי במהלך הזמן הקצר שלנו ביחד. הוא ידע לחיות בפשטות על הכביש ולרכוב ימים ארוכים באוכף. הוא סיפר לי סיפורים על טיולי האופניים שלו בקנדה, דרום אמריקה ובכל רחבי ארצות הברית. כשהוא עבד כמדריך טיפוס עונתי במשך רוב חייו, הוא חסך כסף כדי לעשות טיולים כאלה במהלך עונת החוץ. הוא לימד אותי איך למצוא מים פנויים, לנווט במסלול אופניים מסובך, לארוז קל יותר ולמצוא מקומות קמפינג במהירות. היה לו אינטליגנציה ערמומית והיה חכם ברחוב. אני עדיין חושב עליו לעתים קרובות ותוהה באיזו הרפתקה הוא נמצא כעת.

הקפתי את חצי האי האולימפי דרך המיקרו אקלים הרב של וושינגטון. כשהגעתי לאורגון, התקבלתי בסערת הלילה המסוקקת ביותר שחוויתי אי פעם. זה בא בלי רחמים באמצע הלילה והותיר אותי לגמרי עם גשם. כל הציוד שלי היה רטוב לאחר שהשארתי בטיפשות את התיקים שלי מחוץ לפרוזדור. בבוקר, בלי שינה עד מועטה, ארזתי את המזוודה ונכנסתי למלון ללילה מפנק של מנוחה.

הימים הבאים סיפקו מזג אוויר טוב כשרכבתי לתוך עיירת החוף ניופורט. בשיוט פנימה ראיתי שניים אחרים עם אופניים עמוסים עצורים בצד הדרך, מתקנים גלגל. עצרתי, אמרתי שלום ושוחחתי קצת. גארט ונייתן הלכו לאורך החוף כמוני. בשלב זה, גארט רכב על אופניו ממישיגן והיה על הכביש במשך מספר חודשים. ניית’ן התחיל במקור עם גארט, לקח קצת חופש בגלל פציעה בברך, ולאחר מכן הצטרף אליו שוב בסיאטל. הם היו בסביבות גילי – באמצע שנות ה-20 לחייהם – ונסעו קלות יחסית עם כמה מזוודות. באותו היום הראשון ביחד, רכבנו כמו לעזאזל בכביש המהיר. התלהבתי לדווש שוב עם אנשים. זו הייתה ידידות מיידית.

כשהכרתי אותם, למדתי שחלקנו הרבה מאותן רגשות לגבי אופניים, פוליטיקה ומוזיקה, בין היתר. כולנו היינו מהמערב התיכון, וזו הייתה הפעם הראשונה שלנו לעשות סיור מפואר באופניים. אני חושב שכולנו חווינו את אותה חוויה של התבגרות במערב התיכון אבל רצינו לראות יותר ממה שיש לעולם להציע. רכיבה של ימים שלמים הרגישה קלה יחד, וגם זה היה נחמד שיש מישהו לנסח שוב. למרות האופניים הכבדים שלי והצמיגים 29+, עמדתי בקצב די טוב עם הגלגלים היותר ידידותיים לכביש שלהם. החלפנו לקבוע את הקצב וניזונו אחד מהאנרגיה של זה כשהתגלגלנו דרומה במורד הכביש המהיר של חוף האוקיינוס ​​השקט.

אחד הזכרונות האהובים עלי עם שניהם היה רכיבה לאורך שדרת הענקים, שם נתקלנו בדוכן חווה קטן. קנינו כמה ירקות לבשל אחר כך ושאלנו את האיכר אם הוא מכיר מקום טוב למחנה. הוא הביא אותנו לחלקת אדמה יפהפיה לא הרחק מהכביש מתחת לעצי רדווד חדשים ואמר לנו שנוכל להקים מחנה. באותו לילה, הקפצנו את הירקות שלנו בערימה של חמאה, שהרגישה כמו מעדן לאחר שצרכנו זרם אינסופי של נקניקיות תחנות דלק.

כשהגענו לאזור המפרץ, התארחנו אצל בן דודו של גארט ובילינו כמה ימים במנוחה. זוג חברים תכננו לפגוש אותי בסן פרנסיסקו בעוד שבוע, אז החלטתי להמשיך לרכוב עם גארט ונייתן לסנטה קרוז. בילינו את הימים האחרונים שלנו יחד בארוחות, כמה בירות ונופים מדהימים של חוף האוקיינוס ​​השקט. אלו היו כמה מהחוויות האהובות עלי במהלך הזמן שלי בדרכים. רכיבה ליד האוקיינוס ​​בקצב של אופניים הייתה משהו מיוחד. זייפנו א…