צפייה אישית בשלב של הטור דה פראנס היא תובענית רגשית ופיזית – וזה עוד לפני שהמירוץ הגיע
אחד הרגעים הכי אפלים שלי כרוכב אופניים הגיע לפני שנים על מורדות ה- Col du Tourmalet. המאבק שהתפתח במרחק של קילומטרים ספורים מהפסגה היה פחות סבל אצילי ויותר סבל לא מכובד. הנמסיס שלי היה ילד צרפתי בן עשר, שצעירותו וערמומיותו גברו על החוכמה כביכול של גיל העמידה שלי כשמצאנו את עצמנו במרדף אחר מחזיק מפתחות זול מפלסטיק שזה עתה הוצא מהבית. טור דה פראנס שיירת פרסום.
אשתי ואני נסחפנו כל הדרך במעלה ההר ברגל מהבית שלנו מחוץ לסנט-מארי-דה-קאמפן (סדק בצינור העליון שלי ששילם כל מחשבה על רכיבה על אופניים). האסטרטגיה שלנו להפיק את המקסימום מהקרון הייתה פשוטה: בחרו קטע כביש תלול ומפותל מספיק כדי שהפרשת הרכבים תצטרך להאט, ומרוחקת מספיק כדי לא למשוך יותר מדי צופים.
נראה כי סיכת השיער השלישית מעל אתר הסקי לה מונג’י ממלאת את הקריטריונים הללו – מעטים אחרים שנכחו ישבו בכיסאות נוח עם אוזניים מודבקות למכשירי רדיו – אז הוצאנו את הסנדוויצ’ים תוצרת בית ובקבוק היין מהתרמילים שלנו והתחלנו ב-le pique-nique .
באופן מדאיג החלו להגיע צופים אחרים. הדמוגרפיה של המגיעים החדשים הללו הייתה מדאיגה. הם היו צעירים יותר, רזים יותר, נראו צנועים יותר: אב ובנו הצעיר; שני חברים מתבגרים; הורים צעירים עם צאצאיהם המעוותים והסוערים.
ה פרסום קרוואן תחילתה ב-1930 כאשר מנהל הטור אנרי דסגראנג’ אסר על קבוצות טרייד והפך את זה למירוץ לקבוצות לאומיות. לספונסרים של הקבוצות כבר לא היה שום תמריץ לשלם עבור האוכל והלינה של הרוכבים, אז דסגראנג’ הזמין עסקים לשלם אגרה כדי שיורשו להקדים את המירוץ ולפרסם את מרכולתם למיליוני האוהדים בצדי הדרך.
מלמול מלמטה גרם לנו להביט לאחור במורד העמק. חיפושית פולקסווגן עם ראש ענק של רוכב לבוש בחולצה צהובה שחוקר מגג השמש שלה הגיחה מרצועת הבטון של לה מונג’י. בעקבותיו הייתה פרשה הזויה של דרדסים כחולים מתנפחים, סוסי פיברגלס דוהרים, ארנבות שרכבו על אופניים נייחים על גבי שיירה של טנדרים ממותגי Nesquik, ומכונית קטנה שנאכלה כמעט לחלוטין על ידי אריה מסיבי וצהוב עז של Crédit Lyonnais.
אשתי ואני ידענו את התרגיל. עברנו עליו במהלך הטיול שלנו במעלה ההר. היא תישאר בצד הזה של הכביש, בעוד אני חוצה את הדרך ומעלה כמה מאות מטרים. ברגע שהקרון הגיע, ידענו שלא נהיה קהל יעד ברור כמו כל ילד חמוד סמוך.
המפתח היה להיראות קשוב בנונשלנטיות לחולצת טריקו בחינם או לגלגל גבינה, אבל לא נזקק מדי. בלי חיוכים מתחננים או ידיים קורצות. היינו צריכים לגרום לזה להיראות כאילו נהיה אדיבים כלפי היריבים הצעירים שלנו אם חבילה של מדלין (עוגות ספוג בטעם שקדים ממכרים מאוד) נוחתות בינינו במרחק שווה.
הייתה לי הערצה מתגנבת לילדים האלה. הם היו צלולים ומרוכזים. איש מהם לא נופף לעבר המסוקים הרחוקים או החזיק שלטים המבקשים מג’וליאן אלאפיליפ את בקבוק המים שלו. ואז כובע דלי של סקודה עף לי בראש וכל הכבוד ליריבי נעלם מיד.
אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל העימות שלי עם לורן בן העשר נבע ממשהו מוצק ומבריק שנחת בדשא מאחורינו. שנינו הרגשנו שזה חתך מעל הדגימות של חומרי ניקוי, מטהרי אוויר וידיים קצף ירוקות שקודם לכן קשתו לעברנו בשמים.
דעתי הוסחה לרגע מאשתי שקפצה מעלה ומטה בהתרגשות על שרכשה כובע בייסבול של Carrefour King of the Mountains וחבילה של Haribo מבלי לספוג סימנים גלויים של פציעה. ובאותו שבריר שנייה לורן הגיע לאוצר של מחזיק מפתחות של קופידיס לפני.
כשהקרון חלף, החלה חנות החלפות חביבה ובלתי רשמית עם שכנינו. המרירות שלי בהחמצה על מחזיק המפתחות נשכחה אחרי שצלצלתי עם הוריו של לורן והחלפתי את חובב ה-Etap Hotel הפנוי שלי בצמיד גומי של פסטינה.
עכשיו זה היה רק עניין של להתחמם בשמש עם השלל שלנו עד שהמירוץ יגיע.
עקבו אחר מפולת הסיקור אצלנו מרכז טור דה פראנס.
קישור לכתבת המקור – 2023-07-05 18:37:23
